שלום ועוד יום: שבע-אינדבדואליזם בקולקטיב מוסיקלי-פוליטי .
"יצירה זו היא קריאה להאספות של כל הנשמות החפצות בעומק לבן בתיקונו של עולם וברפואת האדם והאדמה יחד באמונה מלאה באמת ,בטוב ובשלום, נעשה זאת כל אחד לפי יכולתו .כולנו האנשים הקדומים, כולנו האנשים החדשים, כולנו אותם האנשים ,אך חכמים מהעבר"
על עטיפת האלבום של להקת "שבע"- "יומם ולילה" ("לב העולם",1999) ,מופיע מעין מנשר מייצג של האידאולוגיה של הלהקה. הלהקה המורכבת מששה יהודים וערבי אחד, שולחת את המסר שלה בשלש שפות-עברית, ערבית ואנגלית.?
כבר במנשר פתיחה זה בולט התפקיד הציבורי שהלהקה מייעדת לעצמה.
האוניברסליות עומדת בלבו של רעיון הלהקה ורעיונות מסוג זה של שלום ,אקולוגיה, ואינדיבדואליזם עומדים בראש מעייניה. הפתרון המוצע, כך נדמה, הוא בו זמנית אינדוודואליסטי וקולקטיביסטי .מנשה סעד ,עורך מוסיקלי ברדיו ירושלים טוען כי יש משהו מעושה ויומרני באידיאל המודפס על עטיפה ,למרות שיש כנות ,עניין ואידיאל ברעיונותיהם-הוא מוצא בהם משהו סמי-מיסיונרי.
האם ייתכן הדבר ששבעה צעירים, אינדבדואלים בעלי יכולת ביטוי ומטען פוליטי ,יכולים להביע עצמם באופן גורף ללא הגבלה על ידי הקולקטיב ולפחות במסגרתו? השערתי היא שהדבר ניתן. להקת שבע מביאה לידי ביטוי תופעה מעניינת שעיתוייה, סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת מרתק לא פחות מעצם התופעה עצמה.
"שבע" פועלת כקולקטיב מוסיקלי, בתוך קולקטיב גדול יותר-מושב שיתופי, בשולי קולקטיב ענק-מדינת ישראל, ומצליחה הצלחה סוחפת, הן כלכלית והן אומנותית ופוליטית להוות גורם שיש להתחשב בו-בלי התעלמות או דיכוי מכל אחד מהאינדבדואלים האינדבדואליסטים החברים בקולקטיב. מנשה סעד מדגיש הצלחה זו להתבסס בתודעה למרות הריחוק מהמרכז שלא כמו הסצנה הירושלמית("דג נחש", "דובדבן", "מרצדס בנד" ולאחרונה בסצנת האלקטרוניקה "פרוייקט הגומייה",גלברט,טאפט במסגרת קבוצת "פאקט") או השדרותית ("טיפקס", "כנסיית השכל",חיים אוליאל ו":שפתיים") שהצליחו רק בבואם עיר הגדולה.בעבודה זו אבדוק מקרוב את שתי הפנים של להקת "שבע"-זו הקולקטיביסטית, וזו האינדבדואליסטית. אבן הבוחן של העבודה יהיה האלבום יומם ולילה (1999), אלבומה השני של הלהקה לאחר החתונה השמיימית שהתבססה על פרוייקט מיוחד לפסטיבל תאטרון אחר בעכו, שהזניק את הלהקה למעמד בכיר ביותר בנוף המוסיקה הישראלית. אנסה להראות כי אין בהכרח סתירה בין רצון קולקטיבי לבין התפתחות אינדבדואליסטית במידה רבה, ונסקור את מידת ההשפעה שיש ל"שבע" על סצנת המוסיקה הישראלית.
כמו כן ,עמי הערה מתודית-אשתמש בעבודה זו באזכור שטח המחקר החדש של תורת הפזמונאות "קנטולוגיה" .
הרעיון של שילוב אינדבדואליזם בקרב אומנים יחד עם תשתית קולקטיביסטית במטרה ליצור תבנית חיים מכוונת ומסגרת תומכת רעיונית וכלכלית באומנים אינה חדשה. המסורת הקומוניסטית והסוציאליסטית של תחילת המאה העשרים טיפחה ,הן בארה"ב והן באירופה קומונות/קולחוזים/סובחוזים שהיוו כר פורה לפעילות חברתית משותפת ומכאן אפשרות התפתחותית לאסכולות אומנותיות ופילוסופיות. בארץ, כבר בשנות השלושים עוצבה קבוצה גרעינית מאד של משוררים וסופרים בראשות שלונסקי ואלתרמן, ולאחריהם חבורתו של נתן זך ודוד אבידן בשירה. בשטחי המוסיקה הפופולרית ניתן לציין את "עשרת הצדיקים" ,קבוצת התאטרון של צפת, "התרנגולים" של נעמי פולני שחיו בצמצום רב אע"פ שהשתכרו היטב בשנותיהם האחרונות כלהקה, צוות "לול" של איינשטיין את זוהר שקיימו חיי קומונה כמעט לכל דבר בתל אביב של תחילת שנות השבעים, קבוצת התאטרון של נולה צ'לטון שחיה כשנתיים בקרית שמונה וקיימה חיי מעורבות קהילתית ויצירה, קבוצת האוואנגארד "העין השלישית" של ז'אק קתמור, הילית ישורון, דן בן אמוץ ויורם קניוק שעסקה במדיומים שונים של אמנות, וכל אלה מבלי להזכיר את מסורת הקולקטיב החזק מכולם-הלהקות הצבאיות.
להקת "שבע"(ורד כהן, אחמד טאהר, אבישי בר נתן, אודי בן כנען, גיל רון שמע, מוש בן ארי, אמיר פייס)חיה בעבר בצוותא בקומונה במושב השיתופי אמירים בגליל העליון ששם יהבו על צורת החיים הטבעונית וההוליסטית. נדיר הדבר, גם אם הולך ופושה בנוף היצירה בארץ, כי אומנים מתגוררים רחוק ממרכז העשייה המוסיקלי במרכז הארץ וממשיכים לשמור על אורח חיים בדלני משהו בנקודה מרוחקת.(לדוגמא: מיקה קרני,מיקי שביב, עמיר לב,אריאל זילבר-מצפה בגליל, אביתר בנאי-מצפה רמון, "עשב בר"-ראש פינה).
ליאו שפיצר מזכיר את תפיסתו של אב הכנסייה אמברוזיוס שתפס תפיסה מרחבית את ההרמוניה. ההרמוניה בכל זמן ובכל מקום שאנו חווים. הכל מחובר והכל מצורף ומוביל לאמונה. כל אדם מחויב לבטא באופן העשיר ביותר את ההרמוניה. נדמה כי להקת "שבע" תופסת תפיסה דומה את ההרמוניה:
"אל תאחר להתעורר, אל תסתגר, אל תשקר, אל תמהר
החיפזון מן השטן הוא, מין תחרותי, מין האשליה
ואתה לא צריך שום מתווך בינך לבין האלוהים
להוויה לחוויה" ("באבאהבה")
האחריות לאושר האישי מוטלת על ידי להקת "שבע" על האדם עצמו בראש ובראשונה. "שבע" מכירים במכשולים הרבים שמעמיד הקולקטיב בפני עיצוב דרך עצמאית ואישית, אך עדיין מטיפים לפיכחות חברתית ,יושר וקוד מוסרי ,סבלנות וסובלנות.
עטיפת התקליט מלמדת רבות על הקולקטיב עוד לפני מבט והאזנה כלשהם על השירים. העטיפה עצמה מודפסת "על נייר אקולוגי בכוונה עמוקה ומעשית, עם תפילה לרפואת יערות הגשם" .התודה הכללית בסוף דף הקרדיטים היא "תודה ליוגה ולמדיטציה, תודה על הלימוד, תודה על ההשראה, תודה לחיים, תודה לאל" ."שבע" מחויבים לאמונה, לאהבה ולחיים, והגישה שלהם לעניינים הללו מתבטאת בכל מקום אפשרי, הן בשירים עצמם והן על גבי עטיפת התקליט. קרדיטים מופיעים גם על סעיפי "כוונות" ,"הפקת היצירה באהבה" ,"היותכם האוזניים שבלב" ,"העזרה והאמונה", "על הדאחקות" (הומור-ג.ט.),"על הרוח הגלילית", "על הרוך והצלילים", "על ההשראה והחברות" ,"על ניצוץ החיים", "על היותך מלאך חוסה" ,"על התמיכה והאהבה" וכיו"ב.
בסביבה המערבית-צינית של ימינו בישראל, גישה מעין זו לעשייה מוסיקלית אפשר שנראית נאיבית למדי. מנשה סעד טוען כי בסביבה המוסיקלית הישראלית של היום בו כולם מנסים להגיע לכולם יחד ולא להפריע לאף אחד מתבלט סגנון מוסיקה דומה בו אין מקום ל"שבע" בתחנות הרדיו גם בגלל היומרנות וגם בגלל המורכבות היחסית. עם זאת, "שבע" אינם רואים עצמם מוסיקאים בלבד אלא אומנים בעלי ייעוד ציבורי שחשוב להם ,ואופני ביטוי המסרים ישירים ונדמה, כנים.
בעמוד שלם בחוברת המצורפת לאלבום להקת "שבע" מתארת את עצמה, את אופן חייה, את אהבתה לארץ ישראל(כך במקור-ג.ט.),ואת ה"אני מאמין" שלה:
"הוויתנו וחוויתנו היצירתית כוללת גם מסעות לרחבי העולם ומפגש כיחידים וכלהקה עם תרבויות שבטיות מן העולם הקדום והמתקדם....בהיותנו להקה שחוברים בה בני דתות ודרכים שונות, אנו מכבדים את מוצאו התרבותי והמסורתי של כל אדם באשר הוא...התפילה והצליל המרפא, הכוונה הנסתרת והגלויה ,הם מעיקרי דרכנו היצירתית יחד."
כך, גם בהצהרת התיאור והכוונות של "שבע" מוזכרים זה בצד זה האינדבדואל והקולקטיב ככלים שלובים שאין ביניהם ניגוד או סתירה בדרך להשגת מטרה אוניברסלית כלשהי.
השפה האנגלית משומשת הן לתרגום הקטע שהובא להלן, והן לתרגום מלא של השירים בחוברת נפרדת. מעניינת העובדה של העדר תרגום השירים לערבית. הרי צפוי היה כי התרגום לערבית, בהתאם להצהרות הלהקה יוקדם לתרגום מלא לאנגלית.
שפיצר טוען כי ע"פ המודל הפיתגוראי היה זה הסדר הקוסמי שזוהה עם המוסיקה, על פי הפילוסופים הנוצריים הייתה זו האהבה . אם כך, האם שפיצר גורס כי המוסיקה היא הגורם האלוהי שלא היה עליה עוררין בין אם ע"י הפיתגוראים והן על ידי הנוצרים?. אם כך ,לא האהבה-סמל האינדבדואליזם ולא הסדר הקוסמי-סמל הקולקטיביזם ,לא מכפיפים אליהם את המוסיקה ,אלא היא זו הגורם המזהה, בעוד הם היו המזוהים. לטעמי, "שבע" מכפיפים אל המוסיקה שלהם את כל מגוון רעיונותיהם הקוסמיים והאישיים.
באלבום "יומם ולילה" אין אזכור טכסטואלי למשמעות המוסיקה בהוויה שמנסה ליצור הלהקה. עם זאת לא מורגש חסר בשל כך .עושר הכלים(שבגינו מצאתי לנכון לפרט את המגוון האינסטרומנטלי בכל שיר) והגיוון הסגנוני במסגרת המוסיקה עם האוריינטציה המזרחית ממלאים חסר זה.
אך האם ב"שבע" המצב תואם את ההשערה שמשתמעת משפיצר-
האם המוסיקה והיצירה השירית ניצבים בעמדה ,בה צדדים אינדבדואליסטים עם תמורות ומגמות קולקטיביסטיות מובהקות מתאפיינים לפי עמדה זו?-החלק העוסק באינדבדואליזם יענה על כמה מהסוג הנ"ל.
אינדבדואליזם ב"שבע".
שפיצר מגייס גם את ראלף וולדו אמרסון וגם את וולט וויטמן שני המשוררים האמריקאים הגדולים כתומכים נלהבים לרעיון האינדבדואליזם . לא בכדי שתי הדוגמאות המובהקות בספרות של הזמן החדש לצידוד באינדיבדואליות של האדם באו מהאומה האמריקאית המתחדשת בהתמדה.
"שבע" מוציאים עצמם מהגישה השמרנית והמתגוננת של הממסד היהודי ומנסים להמציא יהודי "חדש" ,חופשי, נטול פניות ,קשור לטבע ולבריאה ובעל מודעות עצמית וחברתית,יהודי חדש המקשר עצמו לשורשיו כדי להתעלות ולהתחדש.יהודי שמתבטא ב"שיר למעלות".
שיר למעלות.
"השיר מושר בכוונה לשלום פצועי המלחמות והדרכים, לנזקקים ,לרעביםולחולים.ולכולנו ברגעים שקצת קשה שלא נשכח שאחרי הלילה הכי חשוך ,עוד תזרח השמש".
(הערה: הקדשה זו ואלו שתגענה בשירים הבאים הן מקוריות מן התקליט ונראות כחלק אינטגרלי ממיקום ושיבוץ השיר בו)."שיר למעלות" שמובא מספר תהילים פרק קכ"א ומולחן ע"י מי שאינו חבר בלהקה-גלעד יוסף קרדוניס, מהווה מעין פרולוג על כל מובנו התאטרלי והספרותי. הוא מהווה ולא מהווה חלק אינטגרלי מהיצירה הגדולה. האלבום נפתח בתפילה שקטה שהופכת לאחר מכן בעלייה של המקצב והעשרה של הכלים(קול, הרמוניום, באס, גיטרה אקוסטית, סנטור פרסי) לפנייה קולקטיבית אל העצמי בקרב כל מאזין,פנייה שגורסת אל מסורתי יהודי בשמיים ואופטימיות סוחפת-כשם ש"יומם השמש לא יככה וירח בלילה-השם ישמרך מכל רע".
הפילוסוף הפלורנטיני פיצ'ינו מסביר השפעת מוסיקה על האדם באופן אמוציונלי. התנודות באוויר, אם ביחס נכון לפי אפלטון, נכנסות לאוזן ולחלקים החיוניים בגוף. השיר "רעי" מהווה לטעמי השפעת מוסיקה על אדם באופן אופטימלי מבחינת פוטנציאל.
רעי.
"השיר מוקדש לנשמתם של משה רבנו ומוחמד הנביא .השיר נכתב ומושר בכוונה לשלום בין אדם לרעהו ."ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה..."(ר' עקיבא)." .
שיר זה הנו מגילויי האינדבדואליזם הבולטים באלבום. המחבר הנו מוש בן ארי אשר כתב שיר מינימליסטי מבחינה טקסטואלית אך עשיר באמצעים ספרותיים ובכלי נגינה :"רעי לך ראי אתה לי". השיר מקדש את ההבנה ההדדית ואת הרעות בין בני אדם מזווית אישית ודואלית כאחד. הוא עוסק בקבלת האחר, כבוד הדדי ובהשתקפות העצמי בהתנהגות החברתית.
השיר הנו ארוך מאד על אף מיעוט מלותיו ושורותיו. האווירה הנה נינוחה והריתמוס איטי ביותר, מעין "שאנטי" ארוך וסובלני שגורם לכניסה ארוכה, עדינה ועשירה של רעיון הסבלנות והסובלנות אותן גורס השיר אל המאזין באופן היעיל ביותר. מנשה סעד טוען כי אריכות השירים לא מסחרית ומרתיעה מנהלים ועורכי רדיו היות והחריגה ממבנה פזמוני של בית-פזמון מקשה על הקהל העכשווי.הכלים המנוגנים בשיר המה: קול, חליל צד, סאז, סיטאר, טמפורה, כד, גיטרה אקוסטית, גיטרה באס, סינטיסייזר, פסנתר.
השיר מוקדש הן לקדוש יהודי והן לקדוש מוסלמי. עם זאת המובאה ה"מאשררת" את המטען הרוחני עתיק היומין היא מהמשנה היהודית-שבע אינם מסתירים את הנטייה הפרו-יהודית שלהם. נקודה מעניינת לבירור תהיה הרגשתו של אחמד טאהר, החבר הערבי בלהקה בנושא זה.
באבאהבה.
"השיר מוקדש לנשמות אישי ,גואטמה בודהא ומאמא תרזה. השיר נכתב ומושר בכוונה לשלום נשמתנו ושבסוף. .כולנו נפגש"
השיר שכבר בשמו ניכר ניחוח מזרח אסיאתי הוא מניפסט פוליטי לכל דבר. מניפסט שקורא להשתחררות ממסגרות החיים המערביים, ומהירות אורח החיים הישראלי-מחאה נגד "קליפות העבר שנגמר ומת"(כך במקור),הסתגרות, שקרים, חיפזון, תחרות, אשליה ,ו "מתווך בינך לבין האלוהים" .החלופה המוצעת היא התחדשות, סבלנות, תקשורת, ריקוד, איזון, שילוב, התנזרות, השתפרות, מיחזור, חיזור אחרי החיים .לשון השיר הוא בלשון נוכח-הפנייה היא בגוף שני זכר, ומזכירה סגנון של לימוד והדרכה. האינדיבדואל מקבל כאן מ"שבע" עצות והכוונה לשפר עצמו, לשפר את חייו ,ולשפר את עמידתו מול לחץ החיים המערבי.
מבחינה מוסיקלית השיר הוא מעין המנון עם פזמון פשוט ומנטרי ,וחלק באנגלית אינטגרלי לשיר. השיר נכתב והולחן על ידי אמיר פייס והכלים המנגנים הם אלו: קול, הרמוניום, בגלמה, תוף האספות אינדיאני, מצילות, גיטרה באס, גיטרה אקוסטית, קונגה, שייקר.
בספרו של לוקס מוזכר כי אמיל דורקהיים טוען כי יש קשר בין אינדיבדואליזם לסוציאליזם.ייתכן כי השוויוניות שקיימת ביצירה של "שבע" אינה בדיוק עונה למינוח הטהור של סוציאליזם, בשל העולם הקפיטליסטי שסובב אותם ומכריח אותם להשתתף בו במידה מסוימת. עם זאת מתן זכות היצירה, הביטוי האישי, והאווירה האומנותית הפורייה מקנה לאינדיבדואל ב"שבע" אפשרות להתמודד עם שוויוניות ללא חשש מאיבוד סממנים אישיים וחסימה מפני השגים.
ב"רבעון בוסטון" ב1841,הובעה סברה כי האינדיבדואליזם ,כאשר פועל בחופשיות ימחק את הגזעים ויהפוך את הסדר הנצחי שקיים באדם עצמו ומחייה ומקיים אותו" .
יש להניח ש"שבע" לא היו מעונינים למחוק את הגזעים בעולם, היות ונדמה כי אין בהם שנאה או השתחצנות ,ונדמה כי יש בהם (ב"שבע") מין הערכה ליכולת של גוף קולקטיבי להשפיע, להפרות ולגרום לשינוי-שינוי שבסיסו בחיבור בין אנשים.
גלבי.
"השיר מוקדש לעילוי נשמת דני רום, שלמה המלך וג'לל א דין רומי השיר נכתב ומושר בכוונה לשלום הלב והגוף".
שיר זה של אמיר פייס שמושר בסולו על ידי ורד כהן אכן עוסק בקשר בין הצד המנטאלי והרגשי של אדם עם זה הפיזי. "אושר" "געגוע" "שעשוע" "תעתוע" מול הלב, הבריאות והפנים. חלק מהשיר מושר בערבית, מה שנותן יותר תוקף לעולם השוויוני אותו מנסה "שבע" לקדם.
הכלים המנוגנים: קול, דרבוקה, טארה, נאי, משרוקיות ,גיטרה באס, תוף מדבר, מצילות, דאריה, גיטרה אקוסטית, בונגוס.
ניתוח פרטני שירי מדגים ומדגיש כיצד האינדבדואליזם של שבע מתבטא ברמות שונות וע"י אמצעים מגוונים.
שם הלהקה-"שבע". כגוף המקושר בבסיסו להוויה היהודית, המספר שבע טעון משמעות סימבולית ומקודשת. הלהקה ,המורכבת משבעה חברים(בעת הקלטת האלבום-ג.ט.), מעניקה לעצמה שם שמרובד ברובד ראשוני ופשוט, וכמו כן בשם מספר שטעון משמעות יחידה של הישות היחידה שאמונה עליהם מבחינה דתית.
עצם העובדה שהשיר הפותח את האלבום הוא "שיר למעלות" שהוא מעין חיבור בין אדם לאלוהיו, היא משמעותית מבחינה זו ש"שבע" מגיבה למקורות קולקטיבים ולמלחין יחיד ביחידה שירית שכולה חיבור אינדבדואליסטי.
אך כפי שצויין לעיל-"שבע" מאמינים ביכולת ובאיכויות השונות שמציע גוף מורכב ומורחב-קולקטיב.
"יצירה זו היא קריאה להאספות של כל הנשמות החפצות בעומק לבן בתיקונו של עולם וברפואת האדם והאדמה יחד באמונה מלאה באמת ,בטוב ובשלום, נעשה זאת כל אחד לפי יכולתו .כולנו האנשים הקדומים, כולנו האנשים החדשים, כולנו אותם האנשים ,אך חכמים מהעבר"
על עטיפת האלבום של להקת "שבע"- "יומם ולילה" ("לב העולם",1999) ,מופיע מעין מנשר מייצג של האידאולוגיה של הלהקה. הלהקה המורכבת מששה יהודים וערבי אחד, שולחת את המסר שלה בשלש שפות-עברית, ערבית ואנגלית.?
כבר במנשר פתיחה זה בולט התפקיד הציבורי שהלהקה מייעדת לעצמה.
האוניברסליות עומדת בלבו של רעיון הלהקה ורעיונות מסוג זה של שלום ,אקולוגיה, ואינדיבדואליזם עומדים בראש מעייניה. הפתרון המוצע, כך נדמה, הוא בו זמנית אינדוודואליסטי וקולקטיביסטי .מנשה סעד ,עורך מוסיקלי ברדיו ירושלים טוען כי יש משהו מעושה ויומרני באידיאל המודפס על עטיפה ,למרות שיש כנות ,עניין ואידיאל ברעיונותיהם-הוא מוצא בהם משהו סמי-מיסיונרי.
האם ייתכן הדבר ששבעה צעירים, אינדבדואלים בעלי יכולת ביטוי ומטען פוליטי ,יכולים להביע עצמם באופן גורף ללא הגבלה על ידי הקולקטיב ולפחות במסגרתו? השערתי היא שהדבר ניתן. להקת שבע מביאה לידי ביטוי תופעה מעניינת שעיתוייה, סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת מרתק לא פחות מעצם התופעה עצמה.
"שבע" פועלת כקולקטיב מוסיקלי, בתוך קולקטיב גדול יותר-מושב שיתופי, בשולי קולקטיב ענק-מדינת ישראל, ומצליחה הצלחה סוחפת, הן כלכלית והן אומנותית ופוליטית להוות גורם שיש להתחשב בו-בלי התעלמות או דיכוי מכל אחד מהאינדבדואלים האינדבדואליסטים החברים בקולקטיב. מנשה סעד מדגיש הצלחה זו להתבסס בתודעה למרות הריחוק מהמרכז שלא כמו הסצנה הירושלמית("דג נחש", "דובדבן", "מרצדס בנד" ולאחרונה בסצנת האלקטרוניקה "פרוייקט הגומייה",גלברט,טאפט במסגרת קבוצת "פאקט") או השדרותית ("טיפקס", "כנסיית השכל",חיים אוליאל ו":שפתיים") שהצליחו רק בבואם עיר הגדולה.בעבודה זו אבדוק מקרוב את שתי הפנים של להקת "שבע"-זו הקולקטיביסטית, וזו האינדבדואליסטית. אבן הבוחן של העבודה יהיה האלבום יומם ולילה (1999), אלבומה השני של הלהקה לאחר החתונה השמיימית שהתבססה על פרוייקט מיוחד לפסטיבל תאטרון אחר בעכו, שהזניק את הלהקה למעמד בכיר ביותר בנוף המוסיקה הישראלית. אנסה להראות כי אין בהכרח סתירה בין רצון קולקטיבי לבין התפתחות אינדבדואליסטית במידה רבה, ונסקור את מידת ההשפעה שיש ל"שבע" על סצנת המוסיקה הישראלית.
כמו כן ,עמי הערה מתודית-אשתמש בעבודה זו באזכור שטח המחקר החדש של תורת הפזמונאות "קנטולוגיה" .
הרעיון של שילוב אינדבדואליזם בקרב אומנים יחד עם תשתית קולקטיביסטית במטרה ליצור תבנית חיים מכוונת ומסגרת תומכת רעיונית וכלכלית באומנים אינה חדשה. המסורת הקומוניסטית והסוציאליסטית של תחילת המאה העשרים טיפחה ,הן בארה"ב והן באירופה קומונות/קולחוזים/סובחוזים שהיוו כר פורה לפעילות חברתית משותפת ומכאן אפשרות התפתחותית לאסכולות אומנותיות ופילוסופיות. בארץ, כבר בשנות השלושים עוצבה קבוצה גרעינית מאד של משוררים וסופרים בראשות שלונסקי ואלתרמן, ולאחריהם חבורתו של נתן זך ודוד אבידן בשירה. בשטחי המוסיקה הפופולרית ניתן לציין את "עשרת הצדיקים" ,קבוצת התאטרון של צפת, "התרנגולים" של נעמי פולני שחיו בצמצום רב אע"פ שהשתכרו היטב בשנותיהם האחרונות כלהקה, צוות "לול" של איינשטיין את זוהר שקיימו חיי קומונה כמעט לכל דבר בתל אביב של תחילת שנות השבעים, קבוצת התאטרון של נולה צ'לטון שחיה כשנתיים בקרית שמונה וקיימה חיי מעורבות קהילתית ויצירה, קבוצת האוואנגארד "העין השלישית" של ז'אק קתמור, הילית ישורון, דן בן אמוץ ויורם קניוק שעסקה במדיומים שונים של אמנות, וכל אלה מבלי להזכיר את מסורת הקולקטיב החזק מכולם-הלהקות הצבאיות.
להקת "שבע"(ורד כהן, אחמד טאהר, אבישי בר נתן, אודי בן כנען, גיל רון שמע, מוש בן ארי, אמיר פייס)חיה בעבר בצוותא בקומונה במושב השיתופי אמירים בגליל העליון ששם יהבו על צורת החיים הטבעונית וההוליסטית. נדיר הדבר, גם אם הולך ופושה בנוף היצירה בארץ, כי אומנים מתגוררים רחוק ממרכז העשייה המוסיקלי במרכז הארץ וממשיכים לשמור על אורח חיים בדלני משהו בנקודה מרוחקת.(לדוגמא: מיקה קרני,מיקי שביב, עמיר לב,אריאל זילבר-מצפה בגליל, אביתר בנאי-מצפה רמון, "עשב בר"-ראש פינה).
ליאו שפיצר מזכיר את תפיסתו של אב הכנסייה אמברוזיוס שתפס תפיסה מרחבית את ההרמוניה. ההרמוניה בכל זמן ובכל מקום שאנו חווים. הכל מחובר והכל מצורף ומוביל לאמונה. כל אדם מחויב לבטא באופן העשיר ביותר את ההרמוניה. נדמה כי להקת "שבע" תופסת תפיסה דומה את ההרמוניה:
"אל תאחר להתעורר, אל תסתגר, אל תשקר, אל תמהר
החיפזון מן השטן הוא, מין תחרותי, מין האשליה
ואתה לא צריך שום מתווך בינך לבין האלוהים
להוויה לחוויה" ("באבאהבה")
האחריות לאושר האישי מוטלת על ידי להקת "שבע" על האדם עצמו בראש ובראשונה. "שבע" מכירים במכשולים הרבים שמעמיד הקולקטיב בפני עיצוב דרך עצמאית ואישית, אך עדיין מטיפים לפיכחות חברתית ,יושר וקוד מוסרי ,סבלנות וסובלנות.
עטיפת התקליט מלמדת רבות על הקולקטיב עוד לפני מבט והאזנה כלשהם על השירים. העטיפה עצמה מודפסת "על נייר אקולוגי בכוונה עמוקה ומעשית, עם תפילה לרפואת יערות הגשם" .התודה הכללית בסוף דף הקרדיטים היא "תודה ליוגה ולמדיטציה, תודה על הלימוד, תודה על ההשראה, תודה לחיים, תודה לאל" ."שבע" מחויבים לאמונה, לאהבה ולחיים, והגישה שלהם לעניינים הללו מתבטאת בכל מקום אפשרי, הן בשירים עצמם והן על גבי עטיפת התקליט. קרדיטים מופיעים גם על סעיפי "כוונות" ,"הפקת היצירה באהבה" ,"היותכם האוזניים שבלב" ,"העזרה והאמונה", "על הדאחקות" (הומור-ג.ט.),"על הרוח הגלילית", "על הרוך והצלילים", "על ההשראה והחברות" ,"על ניצוץ החיים", "על היותך מלאך חוסה" ,"על התמיכה והאהבה" וכיו"ב.
בסביבה המערבית-צינית של ימינו בישראל, גישה מעין זו לעשייה מוסיקלית אפשר שנראית נאיבית למדי. מנשה סעד טוען כי בסביבה המוסיקלית הישראלית של היום בו כולם מנסים להגיע לכולם יחד ולא להפריע לאף אחד מתבלט סגנון מוסיקה דומה בו אין מקום ל"שבע" בתחנות הרדיו גם בגלל היומרנות וגם בגלל המורכבות היחסית. עם זאת, "שבע" אינם רואים עצמם מוסיקאים בלבד אלא אומנים בעלי ייעוד ציבורי שחשוב להם ,ואופני ביטוי המסרים ישירים ונדמה, כנים.
בעמוד שלם בחוברת המצורפת לאלבום להקת "שבע" מתארת את עצמה, את אופן חייה, את אהבתה לארץ ישראל(כך במקור-ג.ט.),ואת ה"אני מאמין" שלה:
"הוויתנו וחוויתנו היצירתית כוללת גם מסעות לרחבי העולם ומפגש כיחידים וכלהקה עם תרבויות שבטיות מן העולם הקדום והמתקדם....בהיותנו להקה שחוברים בה בני דתות ודרכים שונות, אנו מכבדים את מוצאו התרבותי והמסורתי של כל אדם באשר הוא...התפילה והצליל המרפא, הכוונה הנסתרת והגלויה ,הם מעיקרי דרכנו היצירתית יחד."
כך, גם בהצהרת התיאור והכוונות של "שבע" מוזכרים זה בצד זה האינדבדואל והקולקטיב ככלים שלובים שאין ביניהם ניגוד או סתירה בדרך להשגת מטרה אוניברסלית כלשהי.
השפה האנגלית משומשת הן לתרגום הקטע שהובא להלן, והן לתרגום מלא של השירים בחוברת נפרדת. מעניינת העובדה של העדר תרגום השירים לערבית. הרי צפוי היה כי התרגום לערבית, בהתאם להצהרות הלהקה יוקדם לתרגום מלא לאנגלית.
שפיצר טוען כי ע"פ המודל הפיתגוראי היה זה הסדר הקוסמי שזוהה עם המוסיקה, על פי הפילוסופים הנוצריים הייתה זו האהבה . אם כך, האם שפיצר גורס כי המוסיקה היא הגורם האלוהי שלא היה עליה עוררין בין אם ע"י הפיתגוראים והן על ידי הנוצרים?. אם כך ,לא האהבה-סמל האינדבדואליזם ולא הסדר הקוסמי-סמל הקולקטיביזם ,לא מכפיפים אליהם את המוסיקה ,אלא היא זו הגורם המזהה, בעוד הם היו המזוהים. לטעמי, "שבע" מכפיפים אל המוסיקה שלהם את כל מגוון רעיונותיהם הקוסמיים והאישיים.
באלבום "יומם ולילה" אין אזכור טכסטואלי למשמעות המוסיקה בהוויה שמנסה ליצור הלהקה. עם זאת לא מורגש חסר בשל כך .עושר הכלים(שבגינו מצאתי לנכון לפרט את המגוון האינסטרומנטלי בכל שיר) והגיוון הסגנוני במסגרת המוסיקה עם האוריינטציה המזרחית ממלאים חסר זה.
אך האם ב"שבע" המצב תואם את ההשערה שמשתמעת משפיצר-
האם המוסיקה והיצירה השירית ניצבים בעמדה ,בה צדדים אינדבדואליסטים עם תמורות ומגמות קולקטיביסטיות מובהקות מתאפיינים לפי עמדה זו?-החלק העוסק באינדבדואליזם יענה על כמה מהסוג הנ"ל.
אינדבדואליזם ב"שבע".
שפיצר מגייס גם את ראלף וולדו אמרסון וגם את וולט וויטמן שני המשוררים האמריקאים הגדולים כתומכים נלהבים לרעיון האינדבדואליזם . לא בכדי שתי הדוגמאות המובהקות בספרות של הזמן החדש לצידוד באינדיבדואליות של האדם באו מהאומה האמריקאית המתחדשת בהתמדה.
"שבע" מוציאים עצמם מהגישה השמרנית והמתגוננת של הממסד היהודי ומנסים להמציא יהודי "חדש" ,חופשי, נטול פניות ,קשור לטבע ולבריאה ובעל מודעות עצמית וחברתית,יהודי חדש המקשר עצמו לשורשיו כדי להתעלות ולהתחדש.יהודי שמתבטא ב"שיר למעלות".
שיר למעלות.
"השיר מושר בכוונה לשלום פצועי המלחמות והדרכים, לנזקקים ,לרעביםולחולים.ולכולנו ברגעים שקצת קשה שלא נשכח שאחרי הלילה הכי חשוך ,עוד תזרח השמש".
(הערה: הקדשה זו ואלו שתגענה בשירים הבאים הן מקוריות מן התקליט ונראות כחלק אינטגרלי ממיקום ושיבוץ השיר בו)."שיר למעלות" שמובא מספר תהילים פרק קכ"א ומולחן ע"י מי שאינו חבר בלהקה-גלעד יוסף קרדוניס, מהווה מעין פרולוג על כל מובנו התאטרלי והספרותי. הוא מהווה ולא מהווה חלק אינטגרלי מהיצירה הגדולה. האלבום נפתח בתפילה שקטה שהופכת לאחר מכן בעלייה של המקצב והעשרה של הכלים(קול, הרמוניום, באס, גיטרה אקוסטית, סנטור פרסי) לפנייה קולקטיבית אל העצמי בקרב כל מאזין,פנייה שגורסת אל מסורתי יהודי בשמיים ואופטימיות סוחפת-כשם ש"יומם השמש לא יככה וירח בלילה-השם ישמרך מכל רע".
הפילוסוף הפלורנטיני פיצ'ינו מסביר השפעת מוסיקה על האדם באופן אמוציונלי. התנודות באוויר, אם ביחס נכון לפי אפלטון, נכנסות לאוזן ולחלקים החיוניים בגוף. השיר "רעי" מהווה לטעמי השפעת מוסיקה על אדם באופן אופטימלי מבחינת פוטנציאל.
רעי.
"השיר מוקדש לנשמתם של משה רבנו ומוחמד הנביא .השיר נכתב ומושר בכוונה לשלום בין אדם לרעהו ."ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה..."(ר' עקיבא)." .
שיר זה הנו מגילויי האינדבדואליזם הבולטים באלבום. המחבר הנו מוש בן ארי אשר כתב שיר מינימליסטי מבחינה טקסטואלית אך עשיר באמצעים ספרותיים ובכלי נגינה :"רעי לך ראי אתה לי". השיר מקדש את ההבנה ההדדית ואת הרעות בין בני אדם מזווית אישית ודואלית כאחד. הוא עוסק בקבלת האחר, כבוד הדדי ובהשתקפות העצמי בהתנהגות החברתית.
השיר הנו ארוך מאד על אף מיעוט מלותיו ושורותיו. האווירה הנה נינוחה והריתמוס איטי ביותר, מעין "שאנטי" ארוך וסובלני שגורם לכניסה ארוכה, עדינה ועשירה של רעיון הסבלנות והסובלנות אותן גורס השיר אל המאזין באופן היעיל ביותר. מנשה סעד טוען כי אריכות השירים לא מסחרית ומרתיעה מנהלים ועורכי רדיו היות והחריגה ממבנה פזמוני של בית-פזמון מקשה על הקהל העכשווי.הכלים המנוגנים בשיר המה: קול, חליל צד, סאז, סיטאר, טמפורה, כד, גיטרה אקוסטית, גיטרה באס, סינטיסייזר, פסנתר.
השיר מוקדש הן לקדוש יהודי והן לקדוש מוסלמי. עם זאת המובאה ה"מאשררת" את המטען הרוחני עתיק היומין היא מהמשנה היהודית-שבע אינם מסתירים את הנטייה הפרו-יהודית שלהם. נקודה מעניינת לבירור תהיה הרגשתו של אחמד טאהר, החבר הערבי בלהקה בנושא זה.
באבאהבה.
"השיר מוקדש לנשמות אישי ,גואטמה בודהא ומאמא תרזה. השיר נכתב ומושר בכוונה לשלום נשמתנו ושבסוף. .כולנו נפגש"
השיר שכבר בשמו ניכר ניחוח מזרח אסיאתי הוא מניפסט פוליטי לכל דבר. מניפסט שקורא להשתחררות ממסגרות החיים המערביים, ומהירות אורח החיים הישראלי-מחאה נגד "קליפות העבר שנגמר ומת"(כך במקור),הסתגרות, שקרים, חיפזון, תחרות, אשליה ,ו "מתווך בינך לבין האלוהים" .החלופה המוצעת היא התחדשות, סבלנות, תקשורת, ריקוד, איזון, שילוב, התנזרות, השתפרות, מיחזור, חיזור אחרי החיים .לשון השיר הוא בלשון נוכח-הפנייה היא בגוף שני זכר, ומזכירה סגנון של לימוד והדרכה. האינדיבדואל מקבל כאן מ"שבע" עצות והכוונה לשפר עצמו, לשפר את חייו ,ולשפר את עמידתו מול לחץ החיים המערבי.
מבחינה מוסיקלית השיר הוא מעין המנון עם פזמון פשוט ומנטרי ,וחלק באנגלית אינטגרלי לשיר. השיר נכתב והולחן על ידי אמיר פייס והכלים המנגנים הם אלו: קול, הרמוניום, בגלמה, תוף האספות אינדיאני, מצילות, גיטרה באס, גיטרה אקוסטית, קונגה, שייקר.
בספרו של לוקס מוזכר כי אמיל דורקהיים טוען כי יש קשר בין אינדיבדואליזם לסוציאליזם.ייתכן כי השוויוניות שקיימת ביצירה של "שבע" אינה בדיוק עונה למינוח הטהור של סוציאליזם, בשל העולם הקפיטליסטי שסובב אותם ומכריח אותם להשתתף בו במידה מסוימת. עם זאת מתן זכות היצירה, הביטוי האישי, והאווירה האומנותית הפורייה מקנה לאינדיבדואל ב"שבע" אפשרות להתמודד עם שוויוניות ללא חשש מאיבוד סממנים אישיים וחסימה מפני השגים.
ב"רבעון בוסטון" ב1841,הובעה סברה כי האינדיבדואליזם ,כאשר פועל בחופשיות ימחק את הגזעים ויהפוך את הסדר הנצחי שקיים באדם עצמו ומחייה ומקיים אותו" .
יש להניח ש"שבע" לא היו מעונינים למחוק את הגזעים בעולם, היות ונדמה כי אין בהם שנאה או השתחצנות ,ונדמה כי יש בהם (ב"שבע") מין הערכה ליכולת של גוף קולקטיבי להשפיע, להפרות ולגרום לשינוי-שינוי שבסיסו בחיבור בין אנשים.
גלבי.
"השיר מוקדש לעילוי נשמת דני רום, שלמה המלך וג'לל א דין רומי השיר נכתב ומושר בכוונה לשלום הלב והגוף".
שיר זה של אמיר פייס שמושר בסולו על ידי ורד כהן אכן עוסק בקשר בין הצד המנטאלי והרגשי של אדם עם זה הפיזי. "אושר" "געגוע" "שעשוע" "תעתוע" מול הלב, הבריאות והפנים. חלק מהשיר מושר בערבית, מה שנותן יותר תוקף לעולם השוויוני אותו מנסה "שבע" לקדם.
הכלים המנוגנים: קול, דרבוקה, טארה, נאי, משרוקיות ,גיטרה באס, תוף מדבר, מצילות, דאריה, גיטרה אקוסטית, בונגוס.
ניתוח פרטני שירי מדגים ומדגיש כיצד האינדבדואליזם של שבע מתבטא ברמות שונות וע"י אמצעים מגוונים.
שם הלהקה-"שבע". כגוף המקושר בבסיסו להוויה היהודית, המספר שבע טעון משמעות סימבולית ומקודשת. הלהקה ,המורכבת משבעה חברים(בעת הקלטת האלבום-ג.ט.), מעניקה לעצמה שם שמרובד ברובד ראשוני ופשוט, וכמו כן בשם מספר שטעון משמעות יחידה של הישות היחידה שאמונה עליהם מבחינה דתית.
עצם העובדה שהשיר הפותח את האלבום הוא "שיר למעלות" שהוא מעין חיבור בין אדם לאלוהיו, היא משמעותית מבחינה זו ש"שבע" מגיבה למקורות קולקטיבים ולמלחין יחיד ביחידה שירית שכולה חיבור אינדבדואליסטי.
אך כפי שצויין לעיל-"שבע" מאמינים ביכולת ובאיכויות השונות שמציע גוף מורכב ומורחב-קולקטיב.
